שנה בדיוק לפני שפלא אור הגיע אלינו נסענו לישון ליד נחל הקיבוצים. לאחר ארוחת הערב יאירי ומהללאל הקימו את האוהלים ודאגו לציוד והמיה ואני ישבנו לנו ביחד על כיסא ים לצפות בכוכבים. פתאום ראינו שתינו כוכב נופל וביקשנו משאלה… לשתינו הייתה בלב את אותה המשאלה כבר המון זמן – שנשמה חדשה תגיע אל משפחתינו (או בלשון המיה: שיגיע אלינו כבר התינוקי שהיא מבקשת מאלוהים כבר כל-כך הרבה זמן).
לאחר 3 חודשים הנשמה הגיעה. היה ברור שהיא הגיעה. היה ברור לי וליאיר שזה בן והיה ברור שהנשמה הזו הגיע על מנת להישאר ולצאת אל העולם. יחד אתה הגיעו גם הפחדים שלי הקשורים לגילי (43 אז ובינתיים גם גדלתי בשנה) איך אסחוב את ההיריון? האם הגוף שלי יוכל? איך יהיה לי שוב עם תינוק לאחר זמן של שינה בלילה (או לפחות כשרוצה) ועשייה כה מרובה שממלאת את חיי בהמון סיפוק ושמחה? ועוד ועוד…
וההיריון התחיל בטוב והרגיש די טוב. לא עשינו המון בדיקות אבל אלו שעשינו היו טובות. אמא שלי היא אחות כך שהיא עשתה לי את מעקב ההריון המאולתר שלי ונטול רופא נשים כי הראשון והיחיד שפגשתי אמר לי שלאור גילי והמצב מיילדותי שלי אני צריכה לעשות המון דברים לקחת הרבה חומרים ובעיקר להתפלל. הלכתי על התפילה! אבל בשביל זה אני לא צריכה רופא! (-:
לאחר לידת הבית המופלאה של המיה שיין המיילדת אמרה לי שהגשמתי חלום! ושעכשיו אני צריכה לחלום חלום חדש. החלום שלי, ושלנו, היה ללדת בלידת בית "אנאסיסטד" , לידה ללא סיוע של צוות מקצועי. אני יאירי ויעלי החברה הדולה שלי התכוננו, נפגשנו הכנו את עצמינו וחיכינו.
אבל במקביל גם נפגשנו עם המיילד ד"ר אבנר שיפטן למקרה שנרצה לידת בית "רגילה".
אבל המציאות, כאמור, נדיבה הרבה יותר מאתנו. וחכמה יותר. ומדויקת יותר.
בסביבות החודש התשיעי לחץ הדם שלי החל לעלות. הוא עלה גבולי, אבל עלה והיה לי לילה של כאבי ראש מאוד חזקים (סימן של רעלת) ונכנסתי לשמירת הריון, מרצון, ובה הרבה הרבה מנוחה. כל פעם שעשיתי קצת דברים עלה לי גם הלחץ דם! למזלנו הטוב יש לנו הרבה חברים טובים השייכים למלאכים שעזרו ביותר עם הילדים ודברים נוספים ויכולתי להתמסר למנוחה – ובגלל החום הרב שהיה גם לא ממש יכולתי לעשות הרבה… וחיכינו.
שבועיים לפני הלידה הרגשתי קוצר נשימה שלא עבר גם באוויר הפתוח, שמעתי את העובר שלי אומר לי בבוקר שהוא בטוב והוא מחזיק לי את היד ושאני צריכה לנסוע לבית-החולים. המסר לנסוע הגיע בבוקר ובערב הגיע קוצר נשימה והחלטתי להקשיב לו ולגוף שלי.
היה לי מאוד קשה לנסוע לביה"ח תוך ידיעה שלחץ הדם שלי עולה ויכולה להגיע לזירוז וללידת בית-חולים אותה ממש לא רציתי. פחדתי ונעצבתי וכאבתי אבל ידעתי שחייבת לנסוע. יומיים הייתי שם במסע מדהים שבו אושפזתי במחלקת נשים החדשה בעין כרם (כמו צימר רק עם בדיקות דם,מוניטור ובדיקות לחץ דם). במקום היו אחיות אנושיות ביותר פגשתי נשים מדהימות ועזרתי לאחרות במחלקה (בכל זאת אני דולה – ומשועממת שם…) הלחץ דם גבולי, אין חלבון בשתן ואני נשלחת הביתה לשמירה קפדנית יותר. יש!!! גם אבנר מאשר שזה בסדר ושאמשיך לעקוב אחרי הלחץ דם…
מנסים לגרום ללידה להתחיל בעזרת כל מיני דיקורים וטיפולים אבל התינוק בכלל עוד לא מראה סימנים שהוא מוכן לצאת…
טוב, התחלנו לעכל את העניין שהלידה תקרה בקרוב וצריך להכין דברים ללידת בית, לתינוק שמגיע. ואני עובדת לאט לאט אבל עושה הרבה בין מנוחה למנוחה כי קולטת שצריך להספיק…
יום שישי הגיע אחרי שבועיים והלחץ דם מתחיל לעלות וגם כאבי הראש חוזרים אם כי בגרסה עמומה יותר. אני מודאגת. בערב לא מרגישה תנועות בכלל אבל שבעתי בית-חולים. מנסה את מזלי ומיילדת מדהימה שמכירה מזמינה אותי בשישי בלילה לבוא אליה. נוסעת ושומעת את התינוק שלי אומר לי שהוא בסדר. ונוסעת. לפני שהיא בודקת אותי בדופלר היא עושה איתי עבודה על הלחץ הקיים בי שבסופה אני מוכנה לכל… למה שלא יהיה – בבית, בבית-החולים. מסכימה באותו הרגע לקבל את מה שיהיה… בודקים ויש דופק והעובר גם מתחיל לזוז ולחזור לתנועות שלו. אוווו… חוזרים לנשום.
שבת יום של לחץ דם וכאבי ראש כל הזמן. עוברים כששוכבת וחוזרים כשקמה. אני מותשת.
אחה"צ נעמה מטפלת בי ואני נחה ומבינה שהלידה חייבת להגיע. מתקשרת לאבנר וגם הוא אומר שדי, אי אפשר יותר לסחוב את הלחץ דם הזה וכדאי להתחיל לידה – הולכים על שמן קיק ומיץ תפוזים. איחחח? לא נורא. יעלי המלאכית מגיעה לטפל, משקה אותי והולכת הביתה לנוח (וטוב שכך כי עוד מעט היא חוזרת…)
בסביבות 10 בלילה צירים מתחילים, ירידת מים ודימום קל. אין ספק מתחילה לה לידה…
התרגשות רבה ועשייה, לאחר כשעה מזמינה את יעל ואת אבנר שיגיעו… יש צירים צפופים יחסית אבל מסתדרת איתם. המיה הלכה לישון אצל חברה ומהללאל ישן במיטה שלנו ומחליטים לא להעיר אותו כי הלידה אולי תהיה מהירה (לידה שלישית בכל זאת… שיישן!) וכרגע מסתדרים.
יעלי מגיעה ויאיר פותח ומנפח את בריכת הלידה אני מסתדרת בחלק מהצירים לבד בתנועות אגן, הליכה, הישענות על השולחן ובחלק צריכה עזרה. החברה מתעייפים סביבי. אבנר הולך לישון (כרגיל. אבל גם שומע הכל…) ויאירי ויעלי מנמנמים לסירוגין ותומכים כשצריכה. הצירים הולכים ומתגברים ואני נכנסת למיים ולא מוצאת את עצמי. מים, חוץ טוש למעלה באמבטיה שוב בריכה והצירים הולכים וגוברים ואני מרגישה שהם יותר חזקים ממני ומבקשת מאבנר שיבוא ויבדוק פתיחה, מרגישה לחץ באגן רב הזמן (כמו שלירי אמרה התינוק במצג עורף לאחור) אז אולי אני מתקדמת? פתיחה 3-4 ס"מ. רק???
הכאב גדול ממני ומגיעה אלי ההכרה שאני צריכה עזרה ושהלידה לא תהיה בבית אבל "מתעלמת" מבקשת עזרה גדולה מיאירי ויעל ושניהם, כל אחד בזמנו, מכוונים אותי ואז אני נעלמת לאיזה מקום מבפנים שלא יכול יותר לכאב ואני יודעת. עכשיו צריכה להתחיל במסע בית-החולים שלי!! מבקשת מאבנר שיבדוק שוב, אולי אני בפתיחה מאוד מתקדמת ואין טעם לנסוע אבל אני בפתיחה 4-5 (אם זוכרת נכון, בטוח לא יותר…) והיאוש מגיע ואיתו הידיעה שאני צריכה עזרה. אני צריכה לנסוע לבית-החולים ולקבל אפידורל ועכשיו! ואני מודיעה זאת בקול ושלושה אנשים המומים מסביבי שומעים ולא זזים! אני רוצה לבית-החולים ועכשיו ואני מתנצלת אבל זה מה שאני צריכה אני מודיעה, בתקווה שמישהו יבין ואז שוב ובסוף יאיר מעיר את מהללאל ויעלי מתנדבת להקפיץ אותו לחבר והתיק מלפני שבועיים נלקח שוב ואנו בדרך לבית-החולים. ( מתישהו יעלי שואלת את יאיר אם הוא מאוכזב מזה שעברנו לבית החולים והוא אומר שכן אבל שהוא גם מקבל את זה… )
ואנו בדרך ואני שוב בתפילה מתחננת בקול נמוך לבורא/ת עולם שיעזרו לי ומשתפת אותם שאני לא מצליחה לשאת את הצירים, שאני צריכה עזרה, ושאני מוכנה לעזרה ומשתפת ומתפללת שוב ושוב ושוב כל הדרך לבית- החולים בואכה מיון יולדות…אני מתחת לכאב לגמרי ולגמרי בכאן ובעכשיו. מרגישה בטירוף ויודעת שהכל בסדר בו בעת.
משתפת את המיילדת במיון שבאה מלידת בית, שיודעת שיש לי פתיחה של לפחות 5 ס"מ ושאני מתחננת שתכניס אותי לחדר לידה ותחל בפתיחת וריד ונוזלים כי אני צריכה אפידורל עכשיו! – לא עומדת בכאב !!! מבקשת שתעשה לי מוניטור אחרי כל זה. להפתעתי היא מסכימה לבדוק לי רק פתיחה (6 ס"מ) ומייד מכניסה אותי לחדר לידה. 06:30 בבוקר ובמשמרת שמסיימת יש מיילדת חברה. כייף לראות אותה. לא כייף הצירים והיא מתנצלת שהיא הרוגה והולכת הביתה תיכף. אבל עד אז היא איתי. בדיקות דם, פתיחת וריד ומוניטור ואני עומדת אבל לא עומדת בכאב…
ואז מגיעה מיילדת שאני לא מעריכה ולא אוהבת להיות בלידות שלה ופני נופלים – אני פונה אל יעלי ואומרת לה שאני לא מאמינה שזה קורה לנו (כאילו- לא סובלים פה מספיק???) ושומעת את ה"אוי לא! הפנימי שעובר בה והיא אומרת לי שאנחנו נושמות עכשיו מ א ו ד עמוק ושהכל בסדר!!!
ו
אותה מיילדת פותחת את פיה ופונה אלי ברוך ובכבוד שהיא רואה שמאוד קשה לי עם הכאבים אבל היא יודעת שאני אהיה בסדר ושהיא שם בשביל לעזור לי ושנעבור את זה ביחד… יעלי ואני מסתכלות אחת על השנייה ולא מאמינות – אולי זו מישהי אחרת? והיא מדהימה.
לחץ דם עולה ויש לחץ בחדר לידה, מקבלת עירוי, נוזלים, מגנזיום בשביל הרעלת ומחכים לבדיקות דם שאוכל לקבל אפידורל… ואני עומדת אבל לא עומדת בכאב. המרדים הערבי המקסים שלי מאשר אפידורל ואני במצוקה פנימית – לא עומדת בכאב – איך אשב בו? ובלי לזוז? המיילדת אומרת שהכל יהיה בסדר ואני בתפילה חוזרת לבורא/ת עולם ומסבירה שוב את המצב והצירים מתרחקים. ואני יושבת באפידורל. הראשון לא הצליח. ואני ממשיכה לשבת באפידורל ומתמסרת לקבלת העזרה… לגמרי.
האפידורל מרדים רק חצי גוף. החצי השמאלי שלי ערני, בשליטה ומרגיש כל ציר… בדיוק כמו בהפסקת ההריון שהייתה לי לפני שתיים עשרה שנה. הגוף זוכר. מבקשת מהמרדים שייעשה משהו והוא מתקן וזה עובד! אני נושמת בנחת ורוצה לנוח… משחררת את יעלי שכבר גמורה (טוב היא מלווה אותי כבר כמה חודשים ובימים האחרונים די צפוף) ונשארת לנוח עם יאירי… שקט.
מנהל המחלקה מגיע ונראה קצת מודאג. מסביר לי שהוא לא נגד לידות בית אבל במצבי זה נראה לו מסוכן ולא נבון. יש שיתוף. אין נזיפה. והרבה כבוד לכך שבאתי מלידת בית. וזה מדהים ומרגש אותי.
המיילדת בודקת אותי לפני שעוזבת אותנו לבקר קצת יולדות אחרות… הבדיקה עדיין על שש. אנחנו שלוש שעות בפתיחה שש וזה לא מוצא חן בעיניה. מסבירה לי שהיא מאוד מאמינה בדמיון מודרך כך שממליצה לעשות ולעבוד מבפנים. מאמינה שזה מאוד משפיע. מדהים לי לשמוע את זה ממנה. אני צוללת למנוחה ושומעת את יאיר מלווה אותי ואומר לי שזה מרגיש לו כמו התיקון של הפסקת ההריון שלנו ושאני פשוט אסכים לנשום את המקום הזה. אני נחה לי… ואז יאיר מרגיש את הלידה של מהללאל בתוך התהליך (שנולד פג) ושאני אסכים לנשום. אני ממשיכה לנוח ונהנית מזה שלא מרגישה כאב ומבררת מה כן מרגישה כרגע שהוא לידה ואז חוזרת המיילדת אחרי 3/4 שעה ובודקת ויש פתיחה של 9 וחצי ס"מ ושול קטן וכל הכבוד (כן! כל הכבוד ליאירי ולגוף שלי. הם חברים טובים!)
מחכים עוד קצת שהתינוק ירד ובינתיים נגמר האפידורל במזרק וצד שמאל שלי חוזר להרגיש את הכאבים כמו בהתחלה… יאיר לוחץ חזק (מאוד!!!) בכל ציר על הצד הזה וכל ניסיונות המרדים לשחזר את ההצלחה הקודמת נכשלים. מבינה שכך גם אגמור את הלידה… נושמת.
ומתחילים ללחוץ, המיילדת שואלת אם רוצה לחכות עוד, למרות שהתינוק מאוד נמוך, אבל אני מגלה שכשלוחצת פחות כואב לי בציר אז מעדיפה ללחוץ. אין כוחות. מרגישה את זה. מנסים בשכיבה על הגב, על הצד, בכריעה עם הישענות על הקשת ושוב על הצד ואני עייפה מאוד. יאיר שם בשבילי לגמרי, מרגיש מציע עוזר. המיילדת מסכימה לשנות תנוחות ואני עייפה מאוד. ויודעת. יקרה, אני אומרת לה, אני צריכה ואקום – אין לי כוחות רבים. וגם היא יודעת. מגיעים שני רופאים, מנהל המחלקה ועוד אחד שאני מאוד אוהבת (ועד סוף האשפוז שלי גם הוא מאוד יאהב אותי…) ומסבירים לי שאני צריכה ואקום. יאללה חברה, אני יודעת והתינוק שלי יוצא ביום ראשון בשתיים בצהריים בואקום (ולחיצות חזקות מאוד שלי) מנח עורף לאחור אלכסוני… ויש שחרור…
רופא ילדים מיד מקבל אותו ויאיר שם אתו נותן לו יד. הוא במצב מצויין (אפגר 9) חמוד, עם רופא שמכבד אותו ואבא שמלווה אותו ומסכים להיות אתו, עם מה שקורה לו, נוכח, נושם, שמח. הרבה שמחה יש בנו בחופש שלנו לאפשר לרופאים להיות אתנו ולחלוק אתנו את הלידה. המון הודיה.
השיליה יוצאת, יש דימום רב מכלי דם. תופרים אותי (לאחר שמתנצלת בצחוק לפני הרופא שיתכונן למה שהוא עומד לראות…) ואני חלשה כמו יתושה. סיימו הכל ותינוקי עלי.
שלוש וחצי שעות בילינו יחד. הנקתי את ינוקא והיינו מאושרים שאנו לא מכווצים מהלידה אלא שמחים בה. אנו מברכים את היחס המכבד של כל מי שפגשנו בדרך עד כה – זה הדהים אותנו. זה לא היה הסיפור שלנו על בית חולים עד כה… אבל אנחנו פה וזו הלידה שהייתה לנו ואנחנו ממש בסדר. עם הרבה אור ואהבה והודיה. הכל בסדר.
אז הודיעו לנו שאני עוברת להשגחת חדרי ההתאוששות עד מחר והתינוק שלי הולך לבלות לבד בתינוקייה (יאיר היה חייב להיות עם הילדים בלילה וללוות אותם ביום הראשון ללימודים…) קשה לי. מתנגדת. ומבינה מאוד מהר שזה חלק מהריפוי שלנו פה. משחררת. לא מאמינה ומשחררת. (אני, שהילד החי הראשון שנולד לי נלקח ממני לפגייה והרגשתי שחיי נגמרים באותו הרגע – מצליחה לשחרר…) והרופא האחראי מוודא שברגע שמשתחררת שומרים לי מקום בביות המלא ואנו שוב נהיה ביחד. הוא מבטיח לי. ומקיים.
אמא שלי ואחותי מגיעות, יאיר עם תינוקי בתינוקייה עד הערב ואני מחכה להעברה לטיפול נמרץ. חלשה מאוד אבל רעבה! (-: אוכלת.
אמא שלי נשארה איתי כל הלילה והיו בהתאוששות כמה אחים מלאכים שהיו איתי וטפלו בי וראו אותי. פשוט ראו אותי. ואני שם באמצע הלילה חושבת על התינוק שלי שמחכה לי לבד בתינוקייה ואני חופשייה לחבק אותו במחשבתי חזק חזק ולאהוב אותו ולהיות אתו. ואני בהודיה שהוא פה איתי ועוד מעט הוא יהיה גם על ידי ונהיה ביחד. ויודעת שהוא בא לפה כדי להישאר, כמו שידעתי מהרגע הראשון ושאף אחד לא יכול לקחת אותו ממני. רק אני. אבל אני אתו לגמרי באותו הלילה.
למחרת עברתי למחלקה חלשה, עצבנית קלות אבל עם המון הכרת תודה על זה שיש לי תינוק.
עבר זמן ולבסוף תינוקי הגיע אלי. השם הגיע כבר לקראת סוף ההריון וכשראיתי אותו היה לי ברור עוד יותר שהוא פלא! פלא אור! למרות הלילה הקשה שהיה לו בתינוקייה שבו בכה המון (וקיבל אקמולי! שלא עזר!!!) הוא הגיע אלי קצת שמוט, רפוי, אבל מלא באור… אחרי שלוש שעות של מגע עור בעור (ואור באור) פלא הרים את הראש לבד, הסתכל עלי והיה איתי. נוכח לגמרי. חזק. שמח.
וכך הוא עד היום. קובי שליווה אותי ואת פלא בטיפולי קרניו סאקרל בהריון בא לטפל בו יומיים לאחר שיצאנו מבית החולים והוא היה המום לפגוש ילד שעבר לידת ואקום והופרד מאימו לליילה שלם והוא פתוח! לגמרי! בלי סיפורים!
אז אנחנו רצינו לידת בית לבד "אנאסיסטד" וקיבלנו לידת בית חולים שהפגישה אותנו עם לידות העבר שלנו, ועם המון אנשים שרק רצו לעזור. ואנחנו הסכמנו.
הרבה הודיה ואהבה זרמו שם ואני שמחה שבלידה הזו, שהיא כנראה הלידה האחרונה שלי, לא קיבלתי את מה שרציתי אבל קיבלתי את מה שהייתי צריכה.
את היכולת להיות בחופש. ואת פלא אור!
ואני אסירת תודה על כך!!!